השפעת שתיית אלכוהול על אחריות פלילית: מקרה של נהיגה בשכרות
השפעת שתיית אלכוהול על יכולת נהיגה והאחריות הפלילית הנגזרת מכך היא סוגייה משפטית כבדת משקל. לפיכך, נהיגה בשכרות גובה מחיר יקר בחיי אדם ובפגיעות גוף, ובית המשפט מתייחס אליה בחומרה. מקרה בולט הממחיש זאת הוא פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בערעור פלילי ע״פ 7066/13. ערן אלמליח נ' מדינת ישראל.
השפעת שתיית אלכוהול הוא נושא מרכזי בתחום זה. לפיכך, פסק הדין הזה עוסק בתאונה קטלנית שהתרחשה לאחר בילוי שכלל שתיית אלכוהול. בנוסף, הסוגייה המרכזית בתיק היא קביעת שיכרותו של הנהג וכיצד היא משפיעה על אחריותו הפלילית.
הליך ערעור ע״פ 7066/13: ערן אלמליח נ' מדינת ישראל
המקרה הנדון עסק בערעור פלילי שהוגש לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. עם זאת, המערער, ערן אלמליח, הגיש ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. בנוסף, הערעור התייחס גם להכרעת דין משלימה וכן לגזר דין. בית המשפט העליון נתן את פסק הדין ביום 22.12.2015, מפי כבוד השופט ח' מלצר.
רקע עובדתי ותחילת ההליך המשפטי
ביום 15.2.2011, בשעות הערב, נסע המערער, ערן אלמליח, עם חבריו לווילה בישוב שדות מיכה. כתוצאה מכך, במהלך הבילוי שתו אלמליח וחבריו משקאות אלכוהוליים. לקראת השעה 04:00 לפנות בוקר, יצאה החבורה מהווילה בדרכה בחזרה לדרום. אלמליח נהג ברכב.
בהמשך, סמוך לשעה 04:40, נהג אלמליח בכביש 383, איבד שליטה על רכבו, סטה למסלול הנגדי. לעומת זאת, התנגש במעקה בטיחות והתהפך. תאונה קטלנית זו גרמה למותו של אחד החברים, סהר ביטון ז״ל. ולחבלות חמורות לשאר נוסעי הרכב.
המאשימה טענה בכתב האישום כי אלמליח נהג ברכב בהיותו שיכור. לדוגמה, במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך ובקלות ראש.
אלמליח הואשם בעבירות חמורות. לדוגמא, בין היתר, בית המשפט הרשיע אותו בהריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל״ז-1977. כמו כן, בית המשפט הרשיע אותו בחבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין. בנוסף, בית המשפט הרשיע אותו בעבירות תעבורה: נהיגה בשכרות.
לפי סעיף 62(3) יחד עם סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ונהיגת רכב בקלות ראש. כלומר, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. בתשובתו לכתב האישום, המערער כפר בכך ששתה משקאות אלכוהוליים ובכך שנהג ברכב בעת התאונה.
השפעת שתיית אלכוהול וזיהוי הנהג
בית המשפט המחוזי בחן את העדויות שהוצגו בפניו כדי להכריע בשאלת זהות הנהג. אולם, ובשאלת נהיגתו של המערער בשכרות. ראשית, בית המשפט קבע כי המערער הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה. בית המשפט ביסס קביעה זו על עדויות המחלצים, הכבאים והפרמדיקים, וכן על עדויות בני החבורה.
עדויות אלו הצביעו על כך שהמנוח נמצא במושב שליד הנהג, חגור בחגורת בטיחות. אמנם, ומכאן שהמנוח לא נהג.
בנוסף, בית המשפט בחן את שאלת השפעת שתיית אלכוהול. ואולם, עדויות בני החבורה ובעל הווילה הראו שהמערער וחבריו שתו משקאות אלכוהוליים רבים במהלך הבילוי. בעל הווילה סיפר שמצא שלושה בקבוקי שתייה חריפה ריקים. רווית, אחת החברות, העידה שהמערער שתה לפחות שתי כוסות וודקה עם משקה אנרגיה.
יתרה מכך, צחור, חבר אחר. יחד עם זאת. מסר במשטרה כי המערער מיהר לחזור לעבודה ״ולא ייחס חשיבות לזה שהיה שיכור״. הוא אף ציין שהיה ויכוח בין המערער למנוח לגבי מי ינהג.
כשהמערער התעקש לנהוג למרות שיכרותו של המנוח.
בית המשפט המחוזי העדיף את גרסאותיו המוקדמות של צחור על פני עדותו בבית המשפט. מאידך, בה טען שאינו זוכר דבר. לבסוף, המערער עצמו מסר לשוטרים בבית החולים ששתה אלכוהול.
חזקת הסירוב לבדיקת שכרות
נקודה מרכזית נוספת בהקשר להשפעת שתיית אלכוהול היא סירובו של המערער למסור דגימת דם לבדיקת שכרות. מצד שני, המערער טען כי לא היה במצב מודע מספיק כדי לסרב. עקב חבלת ראש ונטילת תרופה מסממת בשם אוקסיקודון. אולם, בית המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו.
השוטרים שהיו בבית החולים העידו כי המערער היה ערני, צלול והבין היטב את משמעות הסירוב. לסיכום, מסמכים רפואיים מבית החולים סורוקה, אליו הועבר המערער. הראו כי הוא התקבל בהכרה מלאה וללא חסרים נוירולוגיים. כמו כן, בדיקת אישוניו של המערער על ידי כירורג לאחר קבלת התרופה נמצאה תקינה.
מה שהעיד על מצב תודעתי תקין.
בית המשפט קבע כי מצבו הרפואי של המערער אפשר לו להבין את דברי השוטרים. לאור, ועל כן חזקת הסירוב חלה בעניינו. סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה קובע כי מי שמסרב לתת דגימה לצורך בדיקת שכרות. ייחשב כמי שנהג בשכרות.
בית המשפט קבע כי השוטרים פעלו על פי החוק, כשהודיעו למערער את מטרת נטילת הדגימה. בהתאם, ביקשו את הסכמתו והסבירו לו את המשמעות המשפטית של סירוב. סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע שהפציעה והתרופה לא השפיעו על מודעותו של המערער. ולכן קמה חזקת הסירוב והוא נהג ברכב בהיותו שיכור.
קביעת האחריות לתאונה
לפיכך, בית המשפט המחוזי בחן את הגורם לתאונה ודחה את טענת המערער. למעשה, כי כשלים בתנאי הדרך גרמו לה. בית המשפט אימץ את עמדתו של רס״מ אהרון כהן, בוחן תנועה מטעם המאשימה. הוא קבע כי הכביש היה תקין בזמן התאונה, על אף שהיה רטוב וחשוך.
בנוסף, בית המשפט ציין את עקרון ״התאונה המדברת״. ראשית, לפיו סטיית רכב מנתיב נסיעתו ללא מעורבות כלי רכב אחרים מהווה ראיה לכאורה לרשלנות הנהג.
במקרה זה, המערער סטה עם רכבו לנתיב הנגדי, פגע במעקה בטיחות והתהפך. שנית, המערער לא הצליח לסתור חזקה זו. בוחן התנועה דרעי, מומחה מטעם ההגנה. טען כי ליקויים בכביש וסטיית הרכב לשול הימני גרמו לתאונה.
עם זאת, בית המשפט דחה את טענותיו של דרעי וקבע. שלישית, כי הן מבוססות על ניחושים והשערות ולא על ממצאים מוצקים.
לפיכך, בית המשפט הגיע למסקנה שהגורם לתאונה הוא הגורם האנושי, קרי, כשלים בנהיגתו של המערער. מכאן, כשלים אלו כללו נהיגה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך או אובדן שליטה. זאת בשילוב נהיגתו בשכרות. עוד צוין כי המערער נהג לאחר לילה כמעט ללא שינה, בכביש חשוך ומתעקל.
וברכב עמוס מעבר לתקן. לכן, כל אלה הסבירו את אובדן השליטה בתאונה הקטלנית. בית המשפט קבע כי המערער אחראי לתאונה ולתוצאותיה החמורות.
הרשעה בעבירת הריגה וקלות ראש
בית המשפט המחוזי קבע. משום כך, כי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של עבירת ההריגה הוכחו בעניינו של המערער. היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הריגה הוא ״פזיזות״, כלומר. נטילת סיכון בלתי סביר במודע מתוך אדישות לאפשרות פגיעה בחיי אדם.
כאשר אדם נוהג ברכב במצב של שכרות, או כשהוא עייף ונוטה להירדם. כן, בית המשפט מחזיק אותו כמי שגיבש הלך נפש של פזיזות.
המערער נהג ברכב בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר היה שיכור ועייף. בנסיבות, הוא הסיע שישה אנשים ברכב שבו חמישה מקומות בלבד, כשרובם אינם חגורים. כתוצאה מכך, הוא נטל סיכון מודע שעלול להסתיים בתוצאה קטלנית, וסיכון זה אכן התממש. קביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה לא רק על חזקת הסירוב.
אלא גם על עדויות בני החבורה ובעל הווילה.
העדויות הללו הצביעו על צריכה משמעותית של אלכוהול על ידי המערער. בשל, הן גם הצביעו על היותו עייף מאוד. כל אלה הובילו למסקנה כי המערער היה שיכור בזמן התאונה. הרשעתו של המערער בעבירת הריגה ובעבירת נהיגה בקלות ראש נמצאה על כן בדין.
בית המשפט קבע כי הוא היה מודע לסכנה שיצר בהתנהגותו ולתוצאותיה הבלתי נמנעות.
מחדלי חקירה ומשקלם המשפטי
המערער טען למחדלי חקירה שונים, שלטענתו פגעו ביכולתו להתגונן. לאחר, הוא ציין, בין היתר. כי המשטרה לא החתימה אותו על זכרונות הדברים (זכ״דים) ולא הציגה אותם בפניו. כמו כן, הוא טען שלא הוזהר כנדרש לפני שנדרש למסור דגימת דם.
טענות נוספות נגעו להימנעות מעריכת בדיקת מאפיינים ואי מילוי חובת הזיהוי על ידי השוטרים.
בית המשפט דחה טענות אלו. לפני, הוא קבע. כי פקודת התעבורה אינה דורשת אזהרת חשוד לפני דרישה למסירת דגימת דם לצורך בדיקת שכרות. בית המשפט הבהיר כי השוטרים פעלו בהתאם לסעיף 64ב(ב2) לפקודת התעבורה.
הם הודיעו למערער את מטרת נטילת הדגימה.
ביקשו את הסכמתו והסבירו לו את המשמעות המשפטית של הסירוב. מעבר לכך, עוד נקבע כי חוק חיפוש בגוף אינו מחייב החתמת חשוד על זכ״ד. אלא רק את חתימת עורך החיפוש.
מעבר לכך, בית המשפט ציין. חרף, כי בדיקת מאפיינים נערכת בדרך כלל בזירת האירוע ולא בבית החולים. הוא גם העיר כי סביר להניח שהמערער היה מסרב גם לבדיקה כזו. בית המשפט קבע כי גם אם היו אלה מחדלי חקירה, הרי שלאור מכלול הראיות שהוצגו.
לא נפגעה יכולתו של המערער להתגונן, וזכותו להליך הוגן לא קופחה. בית המשפט הסיק כי לא היו במקרה זה מחדלי חקירה כלל.
גזר הדין ומדיניות הענישה
בעקבות הרשעתו, בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 6 שנות מאסר בפועל. 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה למשך 20 שנה. הוא גם חויב בתשלום פיצוי למשפחת המנוח בסך 20,000 שקלים חדשים. בית המשפט העליון בחן את הערעור על חומרת העונש.
הוא התייחס לעקרון ההלימה כעיקרון מרכזי בקביעת העונש, בהתחשב בחומרת מעשיו של המערער ובמידת אשמו.
בית המשפט ציין את התוצאה הקשה של מעשיו של המערער – מותו של סהר. ופציעתם של יתר החברים. זוהי תוצאה שניתן היה למנוע בקלות. בית המשפט גם התייחס למדיניות הענישה הנוהגת.
אשר בשנים האחרונות נוטה להחמרה בעבירות תעבורה שגרמו למוות, במיוחד על רקע שימוש באלכוהול. מתחם הענישה בעבירת הריגה ובעבירות הנלוות לה נקבע בין ארבע לעשר שנות מאסר.
לצד הנסיבות המחמירות, בית המשפט התחשב גם בנסיבותיו האישיות של המערער. הוא לקח בחשבון את גילו הצעיר, העובדה שאין לו עבר פלילי ושזהו מאסרו הראשון. המערער גם נפצע בעצמו בתאונה, סבל משבר בראשו ונקבעה לו נכות זמנית. על אף שהמערער הביע חרטה על מעשיו.
בית המשפט קבע כי לא הייתה חרטה ממשית כלפי משפחת המנוח. ולא עמדה לו הודאה כנסיבה מקלה. בית המשפט העליון קבע שהעונש שהוטל על המערער הוא ראוי ומאוזן.
משמעויות פסק הדין למניעת נהיגה בשכרות
פסק הדין בפרשת ערן אלמליח נ' מדינת ישראל מדגיש את החשיבות העצומה של אחריות אישית בנהיגה. ובמיוחד את הסכנות וההשלכות החמורות של נהיגה בשכרות. בית המשפט העליון הבהיר כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול אינה רק עבירת תעבורה. אלא עלולה להוביל לאישומים פליליים חמורים ביותר, לרבות הריגה.
השפעת שתיית אלכוהול על יכולת התפקוד היא ודאית וקריטית. פסק הדין מחזק את הצורך להילחם בתופעת הנהיגה בשכרות על ידי אכיפה וענישה מחמירה. הוא מעביר מסר ברור לנהגים צעירים. ולציבור כולו: עלייה על ההגה במצב שיכרות או עייפות מסכנת חיים.
היא מטילה סיכון בלתי סביר על הנהג, על הנוסעים ועל יתר משתמשי הדרך. והשלכותיה עלולות להיות טרגיות ובעלות מחיר אישי ומשפטי כבד.
הערה: מאמר זה מוגש כשירות לציבור ומהווה מידע כללי בלבד. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הבוחן את נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
